פסק-דין בתיק ת"א 12697-07

מבוא

1.      לפניי תביעה כספית ע"ס 321,268 ש"ח.

2.      לפי הנטען בכתב התביעה, שכרה התובעת, בעלת דירה בירושלים, ביום 28.8.00 את שירותיו של הנתבע, קבלן לעבודות בניה, כדי לבצע שיפוץ גג דירתה תמורת 95,000 ש"ח. לאחר חודש ימים, נערך הסכם נוסף בין הצדדים לביצוע עבודות נוספות בדירה תמורת 59,000 ש"ח. נטען כי בניגוד להתחייבויות, לא עמד הנתבע בלוח הזמנים שנקבע בהסכמים, ובאמצע חודש דצמבר 2000, הפסיק על דעת עצמו את העבודות. התובעת נאלצה לשכור שירותיו של קבלן אחר להשלמת העבודות. התביעה היא בגין נזקיה.

3.      הנתבע התגונן בטענות של התיישנות ושיהוי. עוד טען הנתבע לחוסר יריבות בינו לבין התובעת. לטענתו, הוא עבד עבורה על תקן פועל בניין יחד עם פועלים נוספים. הוא טוען כי הוצע להם בחודש מרץ 2000 לשפץ את הגג ובתנאי שתובעת תציג היתר בניה כחוק. הנתבעת והפועלים האחרים החלו בעבודות, ואולם העבודה הופסקה בהוראת פקחים מעירית ירושלים המלווים בשוטרים משום שהבנייה הייתה בלתי חוקית. בסוף חודש אוקטובר 2000, הוסכם על הפסקת העבודות בגג, וביצועם של עבודות בתוך הדירה, אך אלה הופסקו בשל אי תשלום השכר שהתובעת הבטיחה לשלם לנתבע ולפועלים האחרים.

4.      ביום 18.6.08, הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב התביעה (בש"א 9141/08) בעקבות הכרעה של בית המשפט המחוזי בירושלים בהליך אחר שבין הצדדים בעקבות הליך של בוררות שלטענת התובעת התנהלה ביניהם (ה"פ 7026/08). בפסק הבוררות, שניתן על ידי עו"ד מנחם עצמון והמהנדס יצחק קיל ביום 15.3.01, הוכרעה מחלוקת בין הצדדים באשר להתחשבנות ביניהם, ונקבע כי הנתבע גבה תשלום יתר מהתובעת בסך 19,000 ש"ח (סעיפים 7 ו-8 לפסק הבוררות). עוד נקבע בפסק הבוררות כי הבוררים אינם מכריעים ביתר המחלוקות שבין הצדדים (סעיף 9 לפסק הבוררות). יחד עם זאת, קבעו הבוררים כי הנתבע אחראי כלפי התובעת לכל נזילה מהגג במשך 5 שנים (סעיף 11 לפסק). ביום 7.4.08, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רות שטרנברג אליעז) לבקשת הנתבע לבטל את פסק הבוררות בנימוק שהסכם הבוררות שבין הצדדים לא נערך בכתב. בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה על מנת להוסיף עילת תביעה לפי סעיף 39 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, המאפשר הגשת תביעה משפטית על סמך הכרעה שניתנה על יסוד הסכמה בעל פה. מאחר והנתבע לא הגיב לבקשה, החליט בית המשפט (כב' השופט יחזקאל ברקלי) ביום 22.7.08 להתיר את תיקון כתב התביעה כמבוקש.

5.      לאחר שמיעת הוכחות וסיכומים, אכריע בתביעה בהתאם לסוגיות השונות שהיו במחלוקת בין הצדדים ועל פי ראשי הנזק שנתבעו.

התיישנות

6.      כתב התביעה המקורי הוגש ביום 28.11.07, לאחר שחלפו למעלה משבע שנים ממועדי שני ההסכמים בכתב שבין הצדדים (נספחים א' וב' לכתב התביעה עליהם התובעת מסתמכת), ומכאן צומחת טענת ההתיישנות.

7.      על פי הפסיקה, בתביעות חוזיות, מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד הפרת החוזה (ראה ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי, פ"ד נ(5) 423(. במקרה הנדון, קיימת מחלוקת באשר למועד שבו הנתבע הפסיק את עבודתו אצל התובעת ובכך לטענתה הפר את ההסכם ביניהם. לטענת התובעת, העובדות הופסקו בחודש דצמבר 2000 (אחרי שסירבה לדרישות כספיות שהעלה), ואילו הנתבע טוען כי כבר באוקטובר 2000 הפסיק את העבודות. מטעם התובעת העיד עו"ד עצמון, אשר אמנם אישר את גרסתה של התובעת ביחס למועד הפסקת העבודות, אך לא היה בטוח בכך (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 6.10.10 ש' 32). עד תביעה אחר, המהנדס יצחק קיל, שערך את תוכניות הבניה, אמנם לא העיד על מועד הפסקת העבודות, אך אישר את גרסת הנתבע, שלפיה בחודש אוקטובר 2000 הודיע לו הנתבע לפחות פעם אחת בטלפון, שהוא נאלץ להפסיק את העבודה בגג הבניין לפי דרישות פקחי העירייה והמשטרה (עמ' 27  לפרוטוקול מיום 4.3.10).

8.      מאחר ונתבע הצביע על התרחשות מסוימת (הפסקת העבודה על ידי הפקחים והמשטרה), שנתמכה בעדותו של עד תביעה אובייקטיבי, לעומת העדות הכללית של התובעת ביחס למועד הפסקת העבודה, אני מעדיף בנקודה זו את גרסת הנתבע.

9.      התוצאה, אם כן, היא שהתיישנה תביעת התובעת ביחס לפיצויים מוסכמים בסך של 500 ש"ח על כל יום של איחור בסיום העבודות, מחודש אוקטובר 2000 ועד ליום 28.11.00. היות ומדובר בעילה נמשכת, תביעתה בגין עילה זו לא התיישנה ביחס לדרישתה לקבלת הפיצויים במהלך התקופה שאחרי 28.11.00 ועד שהעבודות הושלמו על ידי קבלן חילופי. כמו-כן, התיישנו העילות הנוספות שהתגבשו עד למועד הפסקת העבודות שהן: העילה בגין שיק שנגבה שלא כדין (סעיף 25.5 לכתב התביעה המתוקן) ואי השבת פריטים מאוחסנים (סעיף 25.6 לכתב התביעה המתוקן).

10.  התביעות האחרות (קרי: ליקויי הבנייה ועוגמת הנפש ואובדן ההנאה הנובעים מהם ותשלום הכספים שנפסקו בבוררות "בעל פה") לא התיישנו משום שמועדי התגבשות עילתן מאוחרים למועד הפסקת העבודה. הנתבע נטל על עצמו התחייבות חוזית לתקינות העבודות במשך חמש שנים. באשר לבוררות, פסק-הבוררות ניתן פחות משבע שנים לפני הגשת התביעה.

שיהוי

11.  התובעת נימקה את האיחור בהגשת התביעה במשברים אישיים וכספיים שעברו עליה בשנים האחרונות (עמ' 19 לפרוטוקול מיום 4.3.10). על פי הפסיקה, אין באיחור בהגשת תביעה כשלעצמו לבסס עילת הגנה של שיהוי. נפסק כי שיהוי כשלעצמו אינו חוסם תביעה אלא אם כמוהו כזניחת התביעה; או אם מצבו של הצד שכנגד הורע בשל השיהוי; או ששיהוי נגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433).

12.   במקרה הנדון, הנתבע לא הוכיח קיום נסיבות המספיקות לבסס עליהן טענת שיהוי. לא נלמדת מהתנהגות התובעת כוונה לוותר על תביעתה. לא נטען על ידי הנתבע כי הייתה הסתמכות מצידו על מצג כלשהו של התובעת. בידי הנתבע נותרו כל הכלים כדי להתגונן בפני התביעה, לרבות האפשרות לבדוק בשטח את מצב דירתה של התובעת כדי להתמודד עם ממצאי המומחה מטעמה שהכין חוות הדעת ביחס לטענות של ליקויי בנייה.

13.   לפיכך, הטענה נדחית.

נזקי רטיבות

14.  התובעת טוענת כי עבודת התובע בגג הבניין בוצעה ברשלנות באופן שהותירה נזקי רטיבות בדירתה. יצוין כי בהסכם ההתקשרות שבין הצדדים התחייב הנתבע לאחריות של 5 שנים לעובדות שביצע.

15.  התובעת העידה על נזקי רטיבות שהופיעו בתקרת דירתה מאז החורף של שנת 2001 (סעיף 11 רישא לתצהירה. הערה: לא ברור אם התכוונה לחורף 2000-2001 או לחורף 2001-2002).  תביעתה נסמכת על חוות דעת של המהנדס יגאל ברגמן (להלן: המומחה) שביקר בדירה ביום 15.12.08. המומחה קבע כי קיימים פגמים בשכבת האטימה שמתחת לריצוף שהונח על מרפסות הגג (הליקוי העיקרי), וכן באיטום מסביב לחלונות ולפתחי חוץ (סעיף 3 לחוות הדעת). עוד קבע המומחה כי הליקוי נובע מפגם בבנייה המקורית באיטום (מאחר והאיטום מוגן בריצוף) וכי לא ניתן לייחס את הליקוי לבלאי. (סעיף 3.1 לחוות דעתו). המומחה הודה בחקירתו הנגדית שהוא אינו יכול לקבוע את גיל הרטיבות (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 4.3.10), אך התובעת הוכיחה באמצעות העתקי תמונות הנושאות תאריכי צילום את סימני הרטיבות בתקרת דירתה מהשנים 2002-2003 (ת/6). גם עד התביעה, המהנדס יצחק קיל, העיד שהבחין ברטיבות חמורה בתקרת דירת התובעת בשנת 2002 (שם, בעמ' ,26 וסעיף 6 לתצהירו).